גור אריה ואח' נ' בנק לפיתוח התעשייה בישראל בע"מ

פסק דין

בפניי ערעור שהגישו המערערים – הנתבעים, על החלטת כב' רשם יוחנן גבאי מיום 15.2.11, לפיה נעתר לבקשת המשיב – התובע, להטלת עיקול זמני על נכס המערערים, כמפורט בבקשת המשיב להטלת עיקולים. (תא"ק 32296-10-10).

בהתאם להחלטתי מיום 28.2.11, הגישו הצדדים עיקרי טיעון וסיכום טענות בכתב.

בהחלטתי מיום 21.3.11, שניתנה בבקשה לעיכוב ביצוע החלטת הרשם, שהוגשה על ידי המערערים, הוריתי כי, "העיקולים שהוטלו ובוצעו לא יבוטלו, אך אין להמשיך במימושם עד להחלטה אחרת. לאחר שיגיש המשיב את עיקרי טיעוניו ינתן פס"ד בערעור".

החלטת הרשם נשוא הערעור

א. במסגרת החלטתו מפרט הרשם הנכבד את הנטלים בהם על מבקש העיקול הזמני לעמוד על פי הדין והפסיקה; עפ"י תקנה 362(א) לתקנות יש לשכנע את ביהמ"ש על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה. עפ"י תקנה 374(ב) לתקנות, רשאי ביהמ"ש להורות על הטלת עיקול זמני אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין. שיקולים נוספים אותם ישקול ביהמ"ש עת יחליט בסעד זמני נקבעו בתקנה 362(ב): הנזק שייגרם למבקש הצו אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני. כן ישקול ביהמ"ש אם הוגשה הבקשה בתום לב ומתן הסעד הזמני צודק וראוי בנסיבות העניין ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש.

ב.ביישום התנאים האמורים, על נסיבות המקרה שבפניו, קובע הרשם בהחלטתו כי שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, שהובאו בפניו בקיומה של עילת תביעה כנגד המערערים. כן מוסיף הרשם וקובע כי אין בטענת הקיזוז שהעלו המערערים, אשר טרם נידונה והתבררה, כדי להטיל ספק ניכר בעילת התביעה. כן הוסיף לציין כי אף אם יתקבלו כל טענות המערערים בעניין זה, עדיין יישארו חייבים למשיב גם לגישתם סך של למעלה מ – 190,000 ₪.

ג.באשר ליסוד ההכבדה, קובע הרשם בהחלטתו כי שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין. הנימוקים שהיוו בסיס לקביעה זו הינם כדלקמן: לעיתים גובה סכום התביעה עשוי להוות אינדיקציה לקיומה של הכבדה. סכום התביעה שהגיש המשיב עומד ע"ס של 1,070,270 ₪; הובאו ראיות כי נגד המערערים מתנהלים הליכי הוצאה לפועל; המערערים התחמקו ממתן תשובה ישירה לשאלת בית המשפט האם יש בבעלותם נכסים שעיקולם עשוי לשמש כחלופה לעיקול הזמני המבוקש. מהיעדר תשובתם לעניין זה ניתן להסיק כי אין בבעלותם נכסים שעיקולם עשוי לשמש כחלופה לעיקול הזמני המבוקש.

ד.מוסיף הרשם וקובע כי בכל הנוגע למאזן הנוחות, הגיע לכלל מסקנה כי הנזק שייגרם למשיב אם לא יינתן הסעד הזמני גדול יותר מהנזק שייגרם למערערים אם יינתן, וזאת לנוכח העובדה כי מצבם הכלכלי של המערערים יקשה עליהם לשלם את החוב נשוא התובענה ואם וכאשר יינתן פסק דין לחובתם והמשיב עלול למצוא עצמו מול שוקת שבורה. כן מוסיף הרשם וקובע כי השתכנע שהבקשה הוגשה על ידי המשיב בתום לב ומתן צו העיקול צודק וראוי בנסיבות העניין שכן הבקשה הוגשה במטרה להבטיח את תביעתו של המשיב לנוכח מצבם הכלכלי של המערערים. עוד מוסיף הרשם וקובע כי לא הובאה בפניו כל ראיה כי העיקול הזמני שהוטל פוגע במידה העולה על הנדרש. הצעתו של הרשם למערערים להציע חלופה לעיקול המבוקש נדחתה. המערערים הציעו להפקיד 90,000 ₪ בלבד ולא הצביעו על כל נכס אחר שעשוי לשמש כחלופה לעיקול הזמני המבוקש. לפיכך, מחדלם של המערערים להציע חלופה הולמת לעיקול יש בו כדי להוות נימוק נוסף לדחיית טענה בדבר היעדר מידתיותו של העיקול.

טענות הצדדים

א.ערעורם של המערערים, כפי שהוגש בפניי, מבוסס על שתי טענות עיקריות, לפיהן לא התייחס הרשם בהחלטתו לעובדה שבעת הטלת העיקולים הזמניים, כבר החל המשיב לנקוט בפעולות ממשיות למכירת משרד אותו משכנו המערערים לטובת המשיב (להלן: "הנכס"). כפי טענתם של המערערים כבר הוכרז זוכה בהתמחרות שבוצעה לנכס אשר רכש את הנכס תמורת הסך של 555,000 ₪. כן טוענים המערערים כי במסגרת החלטתו לא נתן הרשם משקל ראוי לעובדה שהמערערים הגישו בחודש יולי 2010, תביעה כנגד המשיב, בבית משפט נכבד זה, בסך 300,000 ₪. התביעה הוגשה לטענתם כנגד המשיב בגין נזקים אשר נגרמו להם בגין הימנעות המשיב מלאפשר להם להשכיר את הנכס, שכאמור זה מכבר נמכר על ידו.

בהתאם לאמור, טוענים המערערים כי סכום התביעה שהוגש על ידי המשיב, לאחר ההפחתות ושקלול טענות הקיזוז הינו לכל היותר 200,00 ₪.

ב.במסגרת תגובתו מתייחס המשיב לטענות שהעלו המערערים במסגרת כתבי טענותיהם וטוען, בין היתר:

*ביום 1.3.11,התקיים דיון בתביעה הכספית שהגיש המשיב כנגד המערערים ובמסגרתו ניתנה החלטה לפיה רשאי המשיב ליטול פסק דין חלקי בסך 190,000 ₪, בהתאם להודאת המערערים בסכום זה של החוב (ההחלטה מיום 1.3.11 צורפה כנספח ז' לעיקרי הטיעון שהגיש המשיב). מוסיף וטוען המשיב בעניין זה (סעיף 33 לעיקרי הטיעון), כי נכון להיום ניתן כנגד המערערים פסק דין חלקי לפני כחודש בסך 190,000 ₪, ואילו המערערים לא העבירו למשיב דבר ע"ח פסק הדין החלקי.

*המשיב מאשר כי נחתם הסכם למימוש הנכס בסך 555,000 ₪ בתוספת מע"מ, אולם נכון למועד זה טרם נתקבלו הכספים לקופת הכינוס. כן לטענתו המדובר בסכום ברוטו ממנו יש להפחית תשלומי מיסים, חובות וכן הוצאות כינוס.

*המשיב מאשר כי המערערים הגישו כנגדו תביעה בסך 270,000 ₪, אולם לטענתו, לא זו בלבד שתביעה זו משוללת כל בסיס, הרי שזו טרם נדונה והוכרעה, וניסיונם של המערערים לטעון לקיזוז הסכום הנ"ל כאילו כבר הוכח ונפסק, דינו לדחייה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שבפניי, ובחנתי טענות הצדדים, מצאתי כי החלטתו של הרשם הנכבד בדין יסודה, ולפיכך דינו של הערעור להידחות.

החלטת הרשם הנכבד הינה מבוססת ומנומקת, והינה כוללת התייחסות לכלל הטענות אשר הועלו על ידי המערערים.

לא מצאתי כי יש בנימוקים שהעלו המערערים, במסגרת ערעורם כדי לשנות מהחלטתו של הרשם הנכבד, מה גם שבניגוד לטענתם של המערערים, החלטתו של הרשם כוללת התייחסות לטענות הקיזוז שהעלו בפניו.

בכל הנוגע לטענות המערערים הנוגעות למימוש הנכס, הרי שכפי שמפרט המשיב בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמו, הסך של 555,000 אינו אלא סכום ברוטו, ממנו יש לבצע הפחתות כמופרט לעיל. באשר לתביעה שהגישו המערערים כנגד המשיב, הרי שמדובר בתביעה שטרם נדונה והוכרעה. ניסיונם של המערערים לטעון כי יש להתייחס לתביעה שהגישו כנגד המשיב בבחינת "ראה וקדש", אין בו ממש ויש לדחותו. כן מתעלמים המערערים במסגרת כתבי טענותיהם מפסק הדין החלקי שנטל המשיב כנגדם זה מכבר.